<h1>העיטור אות פ' פסיקתא</h1>
<h2>דף סג:</h2>
וכתב רבינו שרירא ברבינו חנינא במורדת. ובתר רבנן סבוראי כשראו חכמים שבנות ישראל הולכות ותולות עצמן בגוים ליטול להן גיטין מבעליהן באונס ויש שכותבין גט באונס ומסתפקי בגט מעושה כדין או שלא כדין וקא נפיק מינה חורבא תקיני ביה מר רבא (בר) [ומר] רב הונא נ"ע למורדת ולתובעת גירושין שכל נכסי צאן ברזל שהכניסה לו שום משלה תשלם ואפילו מה שבלה או שאבד ישלם לה ומה שכתב לה על עצמו אפילו תפשה מחזירין לבעל וכופין אותו וכותב לה גט לאלתר ויש לה מנה מאתים ומנהג מקומינו בידינו הוא היום כשלש מאות שנה והכא נמי כי אמרה או כנוס או פטור אפילו פסקה היא לעצמה כייפינן ליה ויהיב לה גט בעל כרחיה כדכתב רבינו אלפס.
<h2>דף סו.</h2>
גרסינן בפרק מציאת האשה (ס"ו.) הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו אמרו חכמים יכול הוא לומר לו לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי אפשי ליתן ואפילו ראשון עם הארץ ושני תלמיד חכם. ירושלמי (פ"ו דכתובות ה"ב) ולאו דברים הנקנין באמירה הן תני בר קפרא פוסק על מנת לכנוס הוא פירש רבינו אלפס כלומר כל הפוסק על מנת לכנוס הוא וכיון שלא כנס כאילו לא פסק ואיכא לפרושי מתניתין פוסק על מנת לכנוס כלומר לא פסק בשעת קדושין. ורבינו האי ורבינו חננאל פירשו בפוסק על מנת לכנוס במפרש אם תכנוס בתי אתן לך כך וכך אבל בסתם זכתה הבת וזכה היבם. ולפירוש רבינו אלפס זצוק"ל תני בר קפרא דהוה ליה למימר פירש בה. כתב גאון בטלו הקדושי בטל הפסק לא שנא יבם ולא שנא אחר ואפילו נתן לו מקצת מעות חוזרין לאב ובין אם מתה היא ובין אם מת הוא האב יכול לחזור בו אבל אם נתן מתנה סתם לבתו כשתנשא ולא הזכיר לפלוני כיון שנתקדשה אף על פי שבטלו הקדושין ונתקדשה לאחר אין האב יכול לחזור בו.
פסקה להכניס לו אלף דינרים הוא פוסק כנגדן חמשה (עשה) [עשר] מנה וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש ירושלמי (פ"ו דכתובות ה"ג) מה ראו לומר בכספים אחד ומחצה ובשום פחות חומש אמר רבי יוסי בר' חנינא שמו דעת האשה שרוצה לכלות כליה ולפחות חומש ושמו דעת האיש שרוצה לישא וליתן בכספים ולעשות אחד ומחצה. אמר רבי יוסי הדה אמרה אין אדם רשאי למכור כלי אשתו. רבן שמעון בן גמליאל אומר הכל כמנהג המדינה וכן הלכתא ומסתברא מדנקט רישא דמתניתין הפוסק מעות לחתנו וסיפא נקט פסקה להכניס לו אלף דינר דייקנינן מינה דוקא פסקה שכותב ומוסיף עוד [אחד] ומחצה אבל פוסק מעות לחתנו נותן ואינו יכול לכופו לכתוב בכתובה שרוצה האב ליתן כמה ליקרות פלוני חתנו כגון אלו שמרבין בממון לרבות כבודן ואינו כופהו אלא אם כן התנו בשעת קדושין.
<h2>דף סז.</h2>
בפרק מציאת האשה המשיא את בתו סתם לא יפחות לה מחמשים זוז אף על פי שהוא יותר מעישור נכסיו ועד כאן כופין מכאן ואילך בדעת האב. ומסתברא עד עישור רוח חכמים נוחה הימנו אבל טפי לא והיינו דאמר ליה שמואל לרב יהודה (לעיל נ"ג.) שיננא לא תהוי בי עבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא וכל שכן מברא לברתא כדאמרינן (לעיל נ"ב:) מפני מה תקנו כתובת בנין דכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו ועד כמה עד עשור בנכסי. לאחר מיתת האב שמין דעת האב כדאמרינן לקמן לפרנסה שמין באב. פסק להכניסה ערומה לא יאמר הבעל לכשתבא אצלי אלבישנה אלא מלבישה ועודה בבית אביה וכן המשיא את היתומה לא יפחתו לה מחמשים זוז ואם יש בכיס מפרנסין אותה לפי כבודה ירושלמי (בפ"ו דכתובות ה"ה) אין אומרים לפרנסים ללוות.
<h2>דף סח.</h2>
יתומה שהשיאתה אמה או אחיה לדעתה וכתבו לה במאה או בחמישים זוז יכולה היא משתגדיל להוציא מידם מה שהיה ראוי לינתן לה רבי יהודה אומר אם השיא הבת ראשונה ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה וקיימא לן הלכה כרבי יהודה וכשמואל דאמר לפרנסה שמין באב ולא שנא השיא ולא שנא לא השיא אזלינן בתר אומדנא דאב והני מילי דידעינן לאומדנא דדעתיה שעמד בינינו והכרנו דעתו אבל אם לא עמד בינינו ולא אמדנוהו יהבי לה עשור נכסי כרבי דתניא בת הנזונת מן האחים נוטלת עשור נכסים דברי רבי ואמר רבא הלכה כרבי ואסיקנא ההוא דלא אמידניה והא דאמרינן הלכה כרבי יהודה דאמידניה דהיכא דידעינן מאי אומדן דעתיה אזלינן בתר אומדן דעתיה ואסיקו רבוותא דאזלינן בתר אומדן דעתיה לא שנא לאוסופי ולא שנא לגרועי מעישור נכסי וכן הלכתא [והרב אלפסי אייתי גאון אחד לגרועי אבל לאוסופי לא והביא כגון אחר שאמר לא שנא לאוסופי ולא שנא לגרועי ולא הכריע דעתו כדאיתא בהלכותיו].
<h2>דף סח:</h2>
תנו רבנן בנות בין בגרו עד שלא נישאו בין נישאו עד שלא בגרו אבדו מזונותן ולא אבדו פרנסתן דברי רבי. רבי שמעון בן אלעזר אומר אף איבדו פרנסתן ואמר רב נחמן הלכה כרבי ואוקימנא הא דמחאי הא דלא מחאי מדקתני בין נישאו בנערותן בין בגרו איבדו פרנסתן כדתנן יתומה שהשיאוה אמה או אחיה וכו' הא גדולה ויתרה. ודוקא דלא מתזנה מנייהו אבל מתזנא מנייהו אף על גב דלא מחאי לא איבדה אלא אם כן בגרה ונישאת דאמר רב אדא בר אהבה בגרה ולא נשאת אינה צריכה למחות נישאת ולא בגרה אינה צריכה למחות בגרה ונישאת צריכה למחות ואוקימנא דמיתזנא מנייהו. ונערה היכא דלא בגרה ולא אנסיבא אי נמי קטנה ואנסיבא אף על גב דלא מתזנא מנייהו לא צריכה למחויי וכן הלכתא. וחזינן לרבינו אבן מגש דפירש נשאת ולא בגרה אף על גב דלא אתזנא מנייהו אינה צריכה למחות ואמר על רבנו אלפס אגב שיטפא אמרה דצריכה למחות. וליתה לפירושא דיליה אלא כרבינו אלפס וכדפרישית ונשאת אנשאת קשיא דגמ' ולא מבגרה ודקא מקשינן הא גדולה ויתרה בשנשאת דומיא דיתומה שהשיאתה אמה או אחיה קאמרי ובקטנה שנשאת כולי עלמא לא פליגי דלית בה פלוגתא ואדרבה איכא למימר בגרה ולא נשאת אף על גב דלא מיתזנה מנייהו אינה צריכה למחות אלא בגרות ונשואין חד דינא אית להו.
אמר רב הונא אמר רב פרנסה אינה כתנאי כתובה מאי אינה כתנאי כתובה כדתניא האומר אל יזונו בנותי מנכסי שומעין לו אל יתפרנסו אין שומעין לו. והכי גרסינן בספרים ישנים וחדשים וכן כתב רבינו חננאל אף על גב דתנו לה להאי מתניתא בהיפוך לא משגחינן בהו וכן הוא ודברים ברורים הם דמזונות הבת אינו בחייו ופרנסה אפילו מחייו מתחייב ועוד יכולין האחין לאחר מיתת האב להפקיע מזון הבנות ואינן יכולין להפקיע הפרנסה נמצא בין בחיי האב בין לאחר מיתת האב כח הפרנסה גדול מכח המזונות. והכי מסתברא לן דהא בתרי טעמי קמאי קא סלקא דעתין דפרנסה חמורה ממזונות דפרנסה טרפה ממשעבדי וגביא ממטלטלי והאי טעמא נמי חומרא דפרנסה הוא והכי פירושא אל יזונו שומעין לו כדתנן (מ"ט.) האב אינו חייב במזונות בתו וזו מדרש דרש רבי אלעזר בן עזריה הבנים ירשו והבנות נזונות מה הבנים אינם יורשים אלא לאחר מיתת אביהם אף הבנות אינן נזונות אלא לאחר מיתת אביהן הלכך בת יורשת הויא לגבי מזונות כבנים כתנאי בית דין ומה בנים אם אמר על בן בין הבנים יירש כל נכסי דבריו קיימין אף הבנות נמי אם אמר יירשו בני כל נכסי ולא הבנות דבריו קיימין אבל פרנסה חוב הוא שחייב האב בחייו מחיובא דקרא דכתיב ואת בנותיכם תנו לאנשים ותנן המשיא את בתו סתם לא יפחות לה מחמשים זוז ולאחר מיתת האב חוב האחים הוא כדאמרינן לקמן ואין אדם יכול להתנות שלא לפרוע את חובו ונותנין לה חמשים זוז וכן הלכתא אבל ר"ח כתב ולית הלכתא כותיה. ובתשובה לרבינו אלפס אין כופין את האב בפרנסת הבת מהא דאמרינן אל יתפרנסו שומעין לו.
<h2>דף סט.</h2>
תלה ליה רב לרבי חייא ביני חטי — ירושלמי בפרק הנזקין (ה"ג) רב הוה כתיב לרבי חייא ביני שיטיא — עמדו ושעבדו מהו. וקימא לן בין מכרו בין משכנו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות בנות וכן הלכתא. מי שמת והניח שתי בנות ונטלה הראשונה עשור נכסים ומת הבן אמר רבי יוחנן שניה ויתרה אמר ליה רבי חנינא גדולה מזו אמרו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות ואת אמרת שניה ויתרה. ירושלמי (פ"ו דכתובות ה"ו) רבי חנינא סבר מימר אף השניה נוטלת עישור נכסים והשאר חולקות בשוה וכו'. רבי זעירא בעי קומי ר' יוסה היך עבדין עובדא אמר ליה כרבי חנינא וכן נפק עובדא כרבי חנינא. ומסתברא כיון דלא איפסקא הלכתא סמכינן אפסקא דירושלמי דנפק עובדא כרבי חנינא. וליתה לדרבי יוחנן דתלמיד הוא לגבי רבי חנינא וכן פסק בעל מתיבות. אבל רבינו חננאל ורבינו אלפס פסקו כרבי יוחנן כדכתב בהלכות. אמר אמימר בת יורשת הויא ורב אשי אמר בעלת חוב הויא ואי בעו לסלוקי בזוזי מצי מסלקי לה. ואסיקנא בעלת חוב דאחין היא דרבינא אַגְבִי0ה לברתיה דרב אשי ממר בריה דרב אשי בינונית ושלא בשבועה ומבריה דרב סמא בריה דרב אשי זיבורית ובשבועה וכן הלכתא. וכתב רב האי אם מת האב בלא נכסים ומת אבי האב אחר כך ונפלו להם נכסים ממנו אין נוטלת עשור נכסים מן האחין דראוי הוא והאי דאמרינן מטלטלין לא משתעבדי לכתובה אפילו מיניה דידיה כדגרסינן בפרק רבי אליעזר (נדרים ס"ה:) אפילו אתה מוכר שער ראשך וכו' ותניא נמי שנים שבאו ממדינת הים ואשה וחבלה עמהם וכו' צריכה שני גיטין לגבות כתובה מן החבילה ואוקימנא כרבי מאיר דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה שמע מינה לרבנן לא משתעבדי אפילו מיניה דידיה מה שאין כן בבעל חוב דאמרינן אפילו מגלימא דעל כתפיה ומההיא דגרסינן בערכין (כ"ג:) ההוא דבעא לאפקועי לכתובתה דאיתתיה זבנינהו לנכסיה והדר גרשה לדביתהו אמר לה מטלטלי לכתובה לא משתעבדי שלחה רב יוסף וכו'. וקאמר רב פלטוי ריש מתיבתא הני מילי דלא שעבד מטלטלי לכתובה אבל שעבד מטלטלי ומקרקעי וקני מיניה גביא מטלטלי ואנן דכתבינן האידנא דאית להון אחריות ודלית להון אחריות בין כתובה בין בעל חוב גבי מטלטלי מיניה דידיה ומיתמי בתקנתא דרבוותא ומסתברא כי ליכא מקרקעי אבל איכא מקרקעי לא גביא מטלטלי אפילו בתקנתא דגאונים.
תנאי כתובה ככתובה דמי ופרנסה נמי גביא מעמלא דבתי שהן מטלטלין ורבינו האי איתשיל מקמיה בהאי עיניינא ושדר מזון האשה והבנות ממטלטלין כתקנתא דמתיבתא אבל פרנסת הבת קאמרי רבנן לתקוני בהא מילתא תקנתא ולא תקינו ומשום דקיימא לן בפרנסה שמין באב מסגינן אילין מילי כאסמכתא ודרך בקשה מן הבנים דמי שיש לו מטלטלין הרבה ואין לו קרקע אי אפשר שלא לתת לבנות וכל הני שני הכין קא חלפא מילתא. ומסתברא דהא דפסק רבא הלכה לפרנסה ממקרקעי ולא ממטלטלי דוקא דכולהו נכסי מטלטלי אבל אי איכא עשור נכסים מקרקעי ואינך מטלטלי יהבינן לה מקרקעי. ואי נמי דוקא דלא אמדיניה לאב אבל אמדיניה לאב אפסיקא הלכתא כשמואל דאמר לפרנסה שמין באב ושמואל ממטלטלי נמי קאמר כדאמרינן (לעיל נ':) רב זן מחיטי דעליה לימא כשמואל סבירא ליה וכו' כדמוכח התם. ירושלמי (פ"י דכתובות ה"ג) ארמלתא דרב הונא גבי לה כתובה ממטלטלי ממנהג מקומה רב בא בר זבדא בשם רבי שמעון ברבי אמר נהגו בסוריא לגבות כתובתה מנחשת וממצעות רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן אמר נהגו בערביא לגבות מבושם ומגמלים.
<h2>דף קא:</h2>
הנושא את האשה ופסק עמה כדי לזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים נשאת לאחר ופסק עמה שיזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים לא יאמר הראשון לכשתבא אצלי אזונה אלא מוליך לה את המזונות למקום שהיא אמה זאת אומרת בת אצל האם לא שנא גדולה ולא שנא קטנה [לרבינו חננאל אלא אם כן מצאו קרובי האב לתלות דבריהם בדבר שיש גנאי אם תעמוד הבת אצל האם]. והוא הדין לגרושה ואלמנה שבנות אצל האם [והוא שיש מדור לאשה ואם לאו עומדת אצל היורשין]. אבל בן גדול אצל האב וקטן אצל האם. וכן לא יאמרו שניהם הרי אנו זנין אותה כאחת אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות.
<h2>דף קב:</h2>
אמר רב גידל אמר רב כמה אתה נותן לבנך כך וכך ואתה לבתך כך וכך ועמדו וקדשו קנו הן הן הדברים הנקנין באמירה והא-להים אמר רב אפילו בוגרת דבההיא הנאה דמחתני אהדדי גמרי ומקנו להדדי. ואבעיא להו דברים הללו ניתנו ליכתב או לא ואסיקנא דלא נתנו ליכתב בלא קנין ואם קנו גובה מנכסים משועבדין והוא הדין לצוואת שכיב מרע לא קנו אף על פי שכתבו אינו מועיל לגבות מן המשועבדים כדתנו (נ"א:) חמשה גובין מן המחוררין המקבל עליו לזון בן אשתו ובת אשתו וכו' והיינו דגרסינן בירושלמי (בפי"ב דכתובות ה"ב) תנאי כתובה שכתובין בשטר ר' יוחנן אמר לחיזוק כותבין ריש לקיש אמר לגבות מן המשועבדין כותבין מתניתין מסייעא למאן דאמר לחיזוק כותבין דתנן אין מוצאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדין אלא בשטר אף הכא בשטר אמר רבי חנינא מינה מפני שהיא כבעלת חוב מה התם בשטר אף הכא בשטר ובכתיבת שטרות סברא אחרינא. וכתבי רבוותא דכל תנאי שהוא בשעת קדושין נקרא פסיקתא ונקנה באמירה אף על פי שלא בא לעולם ואף על פי שאין בידו הרי הוא כאילו הוא בידו ואפילו הוא מטבע ובלשון אסמכתא בין מקרקעי בין מטלטלי אבל לא זכה בפירות עד כניסתה לחופה ובין שהתנה אבי החתן ובין מה שקבל אביה נותן אליו ובין מה שהתנה החתן וקיבל על עצמו אינו צריך קנין. וכתב רבינו אבן מגש משמיה דגאון מה שכותבין על החתן שאם יחזור בו ולא יכנוס יהא עליו קנס כך וכך אף על פי שקיבל יותר ממנהג ידוע שבמקומו מחויב באותו קנס מדרב גידל אבל שלא בשעת קידושין הרי הוא כתנאי דעלמא לכל מילי ואי נמי אינו על דרך תנאי שהוא אמר מעצמו הרי הוא כתנאי דעלמא. ירושלמי (פי"ג דכתובות ה"א) הדה אמרה הפוסק לזון כלתו זנה ומעשה ידיה לבנו הוא רוצה שתבא עצלו והיא אינה רוצה הדין עמה היא אומרת מעות והוא אומר פירות הדין עמה דתניא והוא נותן לה דמי מזונות חלתה כמי שנישאת מתה כבר מתה. לרבינו חננאל אם חייב לה מזונות יעשה לה סגולה. תוספתא (פ"י דכתובות ה"ג) כתב לזון את בת אשתו ובן אשתו הרי הן כבעלי חוב והן קודמין לכל ולא יאמר להם צאו ועשו מלאכה ואני זן אתכם אלא הן יושבין והוא מעלה להן מזונות כתב לזון את בת אשתו ושברה האשה לבעלה לא כל הימנה זכין לקטן ואין חבין לו פירוש שברה שכתבה לו שובר ומחלה לו מזונות בתה. תני (ירושלמי פ"ה ה"א) כשם שהבעל פוסק כך אב פוסק אלא שהבעל מזכה בכתב והאב מזכה בדברים וכו' עמדו וקדשו זכה הבן בין הבנים ובת בין הבנות ובלבד מן הנשואין הראשונים והא דקתני שהבעל מזכה בכתב קשיא לגמרא דילן דהא תנן הפקחין היו כותבין על מנת שאזון את בתך חמש שנים ואוקימנא אומר. ירושלמי (שם) האב פוסק על ידי בתו אפילו היא בוגרת אבל לא האח על ידי אחותו ולא אשה על ידי בתה אפילו היא קטנה.
כתב בכך וכך [וכו'] איך אמר לנא פלני בר פלני הוו עלאי סהדי [וכתובו וחתומו] והבו לכל חד וחד מיננא למהוי בידיה לזכו וכך אמר לנא פלני דנן פלנית ברתי שדכית לפלני בריה דפלני ויהיבנא ליה בהדה כך וכך מאני תשמישי, ושימושי ערסא כך וכך וארעא פלני בדוכתא פלן בסימנהא ובמצרנהא ופלני בר פלני אמר לנא בההיא שעתא יהיבנא לברי פלני דנסיב ברתיה דפלני כך וכך זוזי וכך וכך מאני ועל הדין דעתא קדשה פלני דנן לברתיה דפלני דנן ובתר דקדשה בעו מיננא אנן סהדי למכתב מאי דפסקו ביניהון דלהוי בידא דכל חד וחד מנהון לזכו ואנחנא כתבנא וחתמנא כמה דהוה קדמנא ויהיבנא לכל חד מנהון לזכו ולראיה.
<h2>דף קח:</h2>
גרסינן בפרק שני דייני גזירות הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל אמרו חכמים תהא יושבת עד שתלבין ראשה אדמון אומר יכולה לומר אם אני פסקתי לעצמי הייתי יושבת עד שתלבין ראשי אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון וכן הלכתא ירושלמי (פי"ג דכתובות ה"ה) מתניתין בשפסק האב במעמדה אבל לא פסק האב במעמדה אף רבנן מודו. וכתב רבינו שרירא ברבינו חנינא במורדת. ובתר רבנן סבוראי כשראו חכמים שבנות ישראל הולכות ותולות עצמן בגוים ליטול להן גיטין מבעליהן באונס ויש שכותבין גט באונס ומסתפקי בגט מעושה כדין או שלא כדין וקא נפיק מינה חורבא תקיני ביה מר רבא (בר) [ומר] רב הונא נ"ע למורדת ולתובעת גירושין שכל נכסי צאן ברזל שהכניסה לו שום משלה תשלם ואפילו מה שבלה או שאבד ישלם לה ומה שכתב לה על עצמו אפילו תפשה מחזירין לבעל וכופין אותו וכותב לה גט לאלתר ויש לה מנה מאתים ומנהג מקומינו בידינו הוא היום כשלש מאות שנה והכא נמי כי אמרה או כנוס או פטור אפילו פסקה היא לעצמה כייפינן ליה ויהיב לה גט בעל כרחיה כדכתב רבינו אלפס.
<h2>דף קי.</h2>
גרסינן בפרק שני דייני גזירות שלש ארצות לנשואין יהודה ועבר הירדן והגליל וגרסינן בתוספתא (פי"ב דכתובות הי"א) במה דברים אמורים בזמן שהוא בן יהודה ואירס אשה ביהודה או בן גליל וארס אשה בגליל אבל בן יהודה שארס אשה בגליל או בן גליל שארס אשה ביהודה כופין אותה לצאת שמעינן מינה שכופין את האשה ללכת לעיר אחרת אחר בעלה ואם לא רצתה מורדת היא ודוקא מעיר גדולה לעיר גדולה או מעיר קטנה לעיר קטנה ואין בדרך סכנה אבל מנוה היפה לנוה הרעה לא.
